הכל נראה נכון בבקבוק הרוזה החגיגי שבידיכם. הצבע הבהיר, הנחשק, של ענבי הגרנאש מפרובנס שבצרפת, הגרפיקה הנפלאה של השם והתווית, התאמת הקפסולה לבקבוק, ואפילו מיקום התווית ביחס לקימור שבבסיסו. ככה זה כנראה כשקוראים לך סאשה לישין. ואתה הבן של אלקסיס לישין שכונה ״האפיפיור של היין״, איש עסקים רוסי-אמריקאי שהיה מדמויות המפתח ושגריר אדיר של יינות בורדו בארצות הברית, ושהחזיק בבעלות את שאטו פריירה לישין, שבאפלסיון מארגו שבבורדו. אחרי מותו בשנת 1989 של אביו הדומיננטי, ובהיותו בן 28 בלבד, לקח סאשה את הבית על כתפיו. בהגיעו לגיל 40 ב-1999, במצב של צוק העיתים, מכר את היקב הבורדולזי כדי לשלם את חובותיו של אביו שרק תפחו עם הזמן, וידע שהוא חייב להמציא את עצמו מחדש. עם המטען הזה בתיק הוא החליט ב-2006, ללא בושה, לעשות את מה שהוא הגדיר כ״יין הרוזה הכי יקר בעולם״ במהלך שהוא ספק הצהרת עצמאות ספק מרד במסורת אבות, רכש סאשה תמורת 13 מיליון יורו, שאת רובם לווה מבנקים ומחברים, את שאטו ד׳אסקלן, אחוזה בת 4270 דונם הנמצאת על הגבעות בין סן טרופה לקאן שבפרובנס.
במצב הזה, של להיות או לחדול, סאשה לישין היה חייב לגייס את כל כישוריו וכישרונותיו. הוא שילב בין הבנה יוצאת דופן בשיווק יין, הסתכלות צינית על נפש האדם ומניעיו, ויכולת כמעט נבואית לצפות מהלכי שוק, וידע בדיוק מה עליו לעשות.
באותה העת, רוזה מפרובנס היה יין חופשות מקומי שהוגש צעיר וקריר, לפעמים עם קוביית קרח, נשתה בקלות ראש, ואיש לא שילם עליו מחיר גבוה או ציפה שיוכל להתיישן. על מיתוג של יינות רוזה או על האפשרות שיהפכו לסמל סטטוס לא היה בכלל מה לדבר. לישין חזה כיצד בתי השמפניה הגדולים בנו את הביקוש לשמפניות רוזה והפכו אותה לקטגוריה מבוקשת שמחיריה נוסקים, והתכוון לעשות מהלך דומה.
כמי שהגיע מבורדו, הוא התייחס לנושא הייננות ברצינות רבה ולכן שכר את שירותיו של היינן פטריק לאון, לשעבר היינן של שאטו מוטון רוטשילד המפואר. בכרם, 1400 דונם של ענבי גרנאש, רול (ורמנטינו), סנסו, מורבדר, סירה, מרלו וטיבורן, לאון הנחיל דרכי עבודה שמקובלות בחלקות גראן קרו, דהיינו חקלאות מוקפדת ובציר ידני טרם שחר. ביקב הוא עבד עם המיץ הראשון, Free-Run, ואת התסיסה ביצע במכלים מבוקרי טמפרטורה השומרים על רעננות היין, או בחביות, בהתאם לאופי הפרי. הכוונה הראשונית הייתה להתחיל רק בשני מוצרים, יין גבוה ויין נמוך, אולם לאחוזה שנרכשה, שאטו ד׳אסקלן, היו עשרות חלקות שונות, ביניהן כאלה שבהן נטועות גפנים נפלאות בנות 90 שנה, שנותנות יבול נמוך בעל ארומות עשירות ומרוכזות. בהעדר תיעוד היסטורי של מאפייני החלקות, נאלצו להתסיס כל אחת מהן בנפרד. בדרך זו של מיקרו-ויניפיקציה למדו את הכרמים ואת מה שהם מסוגלים לתת, והחליטו שהחלוקה הנכונה של חומר הגלם תהיה לארבעה יינות (היום קיימים כבר שישה, כולל שאטו ד'אסקלאן ופאלם): גארוס, לה קלאן, רוק איינג׳ל ו-וויספרינג איינג׳ל.
לתהליך הבלנד בין המכלים היה, ויש עד היום, השפעה גדולה על אופי המוצר הסופי.
השנים הראשונות היו קשות. למרות שייצר רק 130,000 בקבוקים בשנה, סאשה נלחם כדי למכור אותם ולהצדיק את ההשקעה. מן המפיצים השונים שאליהם פנה הוא שמע שוב ושוב את צמד המילים "אתה משוגע!" כששמעו את תג המחיר שדרש עבור יין הגארוס, 80 אירו. המשבר הכלכלי של 2008 ומחנק האשראי שהיה בעקבותיו העיקו מאד. ״לא ויתרתי״ מספר היום סאשה ״היין היקר ביותר אז בפרובנס היה היין של אוט והם הרי נהגו להשתמש בענבים שלי. ידעתי שאני מטפל בהם טוב יותר. ידעתי שהמחיר שלי נכון, כי היין שלי מדבר על לייפסטייל״. ההצלחה אכן הגיעה, לאט ומלמטה. וויספרינג איינג׳ל תפס את תשומת הלב של השוק והפך להיות חביבם של הסלבס. השאר, כפי שנהוג לומר, היסטוריה, ואולי נכון יותר לומר במקרה הזה- היסטריה.
כיום, יקבי פרובנס נהנים מהגל שיצר לישין. מחירם של יינות רוזה עלה מאד, והשפעת המהלך מורגשת בפופולריות של רוזה בעולם כולו. ואם נדרשה עוד איזו חותמת אישור להצלחת השם שבנה לישין ליקב שלו, הרי שבסוף שנת 2019 היא התקבלה כשבית LVMH (לואי וויטון-מואט-הנסי) רכש 55% מהמניות של שאטו ד׳אסקלן במטרה לצרף את היינות להיצע מותגי המשקאות של ענקית ההפצה.
אם כבר הספקתם להכיר אותנו, אתם ודאי יודעים שאנחנו בצ'ירז לא ממהרים להסתנוור מתוויות נוצצות ומהעדפותיהם של ידוענים. יחד עם זאת, כאשר היין, שבסופו של דבר עומד מעל הכל, מדבר בעד עצמו, אין לנו אלא לחלוק אותו איתכם. אז הרשו לעצמכם לחוש ברי מזל, אתם יכולים גם לשתות מצוין וגם להרגיש שאתם על השטיח האדום בקאן. לא רע.